פוליטיקה כשרות לציבור - אינטרסים בלי שחיתות.
המערכת הפוליטית, בעיקר זו המצויה בכנסת ובמוסדות הציבור השונים, אינה זוכה להערכה רבה ובצדק. עם זאת, היות ומרביתם של העוסקים במלאכה הנם נבחרי ציבור, הרי שמצב זה אינו גזירת גורל וניתן לשנותו. לדעתי, חלק מהאחריות מוטל גם על אלו שבוחרים בחסרי האחריות.
תפיסת עולמי, בפשטות, הנה שכל עובדי ונבחרי הציבור (החל מהפקיד הזוטר, דרך הרמטכ"ל השופטים והעומד/ת בראשות הממשלה) הנם, כפי ששם מרמז, אנשים שעבודתם להעניק שרות לציבור הרחב. אני חושב שאם במשטרה, בצבא, במערכת המשפט וכמובן במערכת הפוליטית יבינו שתפקידם לשרת ולעזור, הם יפעלו ביעילות כלכלית ובאנושיות רבה יותר.
אני חושב ומאמין שיש מקום לאינטרסים שונים ואף מנוגדים במערכת אשר מבוססת על עקרונות הסובלנות לשוני ולאחר. זכותו של כל אחד, כולל האחר, לדרך חייו. בכל הנוגע לנבחרי הציבור במערכת הציבורית, אני מפריד בנושא זה בין מחויבותם לשרת את קהל בוחריהם ולבין חובתם להעניק שרות לכלל הציבור, למרות שבמציאות עליהם לשלב תחומים אלו ולמצוא את האיזון ביניהם. בנוסף, אישי ציבור רבים מצויים פעמים רבות במצב של ניגוד אינטרסים. בכל מקרה שכזה על נבחר הציבור לבחור בין האינטרסים המנוגדים ולהישאר רק בתפקידים שאין חשש לסתירה ביניהם. דבר זה יקטין את הצטברות הכוח בידי יחידים וישפר את הסיכוי למצוא את האיזון בין האינטרסים השונים.
קיימים מספר מקרים בהם נחשדים אישי (ונשות) ציבור בעבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת שוחד, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות נוספות. לפי דעתי, אין לנבחר ציבור זכות להשתמש, בכל הנוגע לעבודתו הציבורית, בזכות השתיקה ועליו/ה לשתף פעולה, או לפרוש מן החיים הפוליטיים. מצד שני, אני מתנגד לרדיפתם של אישי הציבור בכל מה שאינו נוגע לעבודתם וגם צריך להבחין בין מה שלא חוקי למה שפשוט לא בסדר.
חשוב לציין בנקודה זו שאם נעשו מעשים שאינם ראויים, אפשר פשוט לא להמשיך ולהצביע לאותם האנשים, גם אם הצליחו בדרכים כלשהן להתחמק מהעמדה לדין. אם האזרחים בכלל וציבור הבוחרים בפרט יחשבו שהשלטון נועד לשרתם ולא להפך, נוכל לקדם ביחד שינויים ושיפורים חברתיים רבים.
לפי דעתי, לכל אחד ואחת יש חופש לבחור כיצד לחיות את חייהם (כל עוד אינם פוגעים באחרים) ולאף גורם, פרטי או ממסדי, אין זכות להורות לאדם כיצד לחיות את חייו הפרטיים. בכל הנוגע לחיים הציבוריים, אני חושב שניתן, בתהליך ארוך שלא יהיה קל, לגבש מצב שבו לאף גורם אין מונופול על עמדות הכוח בחברה. בכל הנוגע למערכת הפוליטית ניתן יהיה להגיע למצב כזה במידה וכל אחד ואחת יצביעו לפי שיקול דעתם, אמונתם ותחושתם רק עבור אלו שמייצגים את תפיסת העולם שלהם ופועלים בדרך ראויה. אם כל אחד יחשוב שהמטרות שלו מצדיקות פעילות שאינה לגיטימית, המצב לא ישתנה.
כמו כן, אני חושב שעל כל מוסדות הציבור לפעול בשקיפות כספית מלאה ולהעניק נגישות מלאה לכלל הציבור. שעות העבודה וזמני קבלת הקהל וכן חוסר הגישה לקבוצות רבות באוכלוסייה (בולט מאוד בכל הנוגע לגישות לנכים) אינם לגיטימיים כאשר מדובר במוסד ציבורי שנועד להעניק שרות לאזרחים בתמורה למסים שהם משלמים.
בהיבט הכספי אני חושב ששיטת הכספים הייחודיים פסולה מעיקרה. אלו הם כספי ציבור של כלל משלמי המסים ויש להקציבם באופן מסודר ובשקיפות מלאה דרך תקציבי משרדי הממשלה השונים. על מנת שיהיה ברור, אני נגד מימון תחומים שחשובים לי (כגון חינוך, רווחה ואיכות הסביבה) דרך כספים ייחודים ובעד לממנם מכספי ציבור רק אם תהיה הסכמה לגביהם. איני חושב שכל המימון חייב לבוא מגופים ממשלתיים ופעמים רבות ניתן לאזן בין מימון פרטי וציבורי.
בהיבט הערכי אני סבור שבכל הנוגע לתהליכים כגון התהליך המדיני, רפורמות בחינוך ובשוק ההון, שינויים במערכות החינוך, הרווחה ואיכות הסביבה על נבחרי הציבור להסביר ולנמק את עמדתם ואיני מקבל את ה"עמימות" שבה חלקם פונים לציבור. את הדברים צריך לומר, ככל האפשר ולמרות אי הנעימות לעיתים, בצורה ברורה. "עמימות" נבחרי הציבור מסמלת בעיני את זלזולם בקהל הבוחרים שלהם ובציבור כולו. את נזקי "עמימות" זו ניתן לראות במסגרת פרשיות כגון השימוש באסבסט, צלילות חיל הים בנחל הקישון ובימינו חוסר הבהירות בכל הנוגע לקרינה הסלולרית וכמובן בכל הנוגע לעתיד התהליך המדיני.
בתחומים אלו ובאחרים, על הבוחר לבחון כיצד פועלים נציגיו ולבחון האם הם ראויים לאמון שניתן להם. במידה ולא, אפשר לחפש אחרים שייצגו את אותן עמדות ויפעלו בדרך טובה.
אם כל אחד יקבל את השחיתות לצורך מטרותיו אזי הסך הכולל יהיה, כפי שהמצב כיום, קבלת רמת שחיתות מוגזמת כחלק מהחיים הציבוריים.
אני חושב שבמקום לקטר, עדיף לנסות ולשפר. זה לא בהכרח יהיה קל, אבל זה אפשרי ותלוי בין היתר בכך שנבין ונפנים שנבחרי הציבור תלויים, תיאורטית ומעשית, באמון הבוחר.
אם לא נצביע עבורם, הם פשוט לא יוכלו לקבוע את עתידנו בתחומים השונים ואולי נשפר במעט את הזירה הציבורית ואת פרצופה של המדינה (לכל מי שמכיר את השיר).
המפתח, כלומר חופש הבחירה והאחריות הנלווית לו, בידיים שלנו ואפשר לסגור את הדלת ולא לתת לשחיתות להיכנס ולהרוס כל חלקה טובה ויש הרבה, עדיין.
אפשר גם אחרת, אם באמת רוצים.
תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים.
לתגובות: asaf.zilberberg@gmail.com
תודה על תשומת הלב.
המערכת הפוליטית, בעיקר זו המצויה בכנסת ובמוסדות הציבור השונים, אינה זוכה להערכה רבה ובצדק. עם זאת, היות ומרביתם של העוסקים במלאכה הנם נבחרי ציבור, הרי שמצב זה אינו גזירת גורל וניתן לשנותו. לדעתי, חלק מהאחריות מוטל גם על אלו שבוחרים בחסרי האחריות.
תפיסת עולמי, בפשטות, הנה שכל עובדי ונבחרי הציבור (החל מהפקיד הזוטר, דרך הרמטכ"ל השופטים והעומד/ת בראשות הממשלה) הנם, כפי ששם מרמז, אנשים שעבודתם להעניק שרות לציבור הרחב. אני חושב שאם במשטרה, בצבא, במערכת המשפט וכמובן במערכת הפוליטית יבינו שתפקידם לשרת ולעזור, הם יפעלו ביעילות כלכלית ובאנושיות רבה יותר.
אני חושב ומאמין שיש מקום לאינטרסים שונים ואף מנוגדים במערכת אשר מבוססת על עקרונות הסובלנות לשוני ולאחר. זכותו של כל אחד, כולל האחר, לדרך חייו. בכל הנוגע לנבחרי הציבור במערכת הציבורית, אני מפריד בנושא זה בין מחויבותם לשרת את קהל בוחריהם ולבין חובתם להעניק שרות לכלל הציבור, למרות שבמציאות עליהם לשלב תחומים אלו ולמצוא את האיזון ביניהם. בנוסף, אישי ציבור רבים מצויים פעמים רבות במצב של ניגוד אינטרסים. בכל מקרה שכזה על נבחר הציבור לבחור בין האינטרסים המנוגדים ולהישאר רק בתפקידים שאין חשש לסתירה ביניהם. דבר זה יקטין את הצטברות הכוח בידי יחידים וישפר את הסיכוי למצוא את האיזון בין האינטרסים השונים.
קיימים מספר מקרים בהם נחשדים אישי (ונשות) ציבור בעבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת שוחד, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות נוספות. לפי דעתי, אין לנבחר ציבור זכות להשתמש, בכל הנוגע לעבודתו הציבורית, בזכות השתיקה ועליו/ה לשתף פעולה, או לפרוש מן החיים הפוליטיים. מצד שני, אני מתנגד לרדיפתם של אישי הציבור בכל מה שאינו נוגע לעבודתם וגם צריך להבחין בין מה שלא חוקי למה שפשוט לא בסדר.
חשוב לציין בנקודה זו שאם נעשו מעשים שאינם ראויים, אפשר פשוט לא להמשיך ולהצביע לאותם האנשים, גם אם הצליחו בדרכים כלשהן להתחמק מהעמדה לדין. אם האזרחים בכלל וציבור הבוחרים בפרט יחשבו שהשלטון נועד לשרתם ולא להפך, נוכל לקדם ביחד שינויים ושיפורים חברתיים רבים.
לפי דעתי, לכל אחד ואחת יש חופש לבחור כיצד לחיות את חייהם (כל עוד אינם פוגעים באחרים) ולאף גורם, פרטי או ממסדי, אין זכות להורות לאדם כיצד לחיות את חייו הפרטיים. בכל הנוגע לחיים הציבוריים, אני חושב שניתן, בתהליך ארוך שלא יהיה קל, לגבש מצב שבו לאף גורם אין מונופול על עמדות הכוח בחברה. בכל הנוגע למערכת הפוליטית ניתן יהיה להגיע למצב כזה במידה וכל אחד ואחת יצביעו לפי שיקול דעתם, אמונתם ותחושתם רק עבור אלו שמייצגים את תפיסת העולם שלהם ופועלים בדרך ראויה. אם כל אחד יחשוב שהמטרות שלו מצדיקות פעילות שאינה לגיטימית, המצב לא ישתנה.
כמו כן, אני חושב שעל כל מוסדות הציבור לפעול בשקיפות כספית מלאה ולהעניק נגישות מלאה לכלל הציבור. שעות העבודה וזמני קבלת הקהל וכן חוסר הגישה לקבוצות רבות באוכלוסייה (בולט מאוד בכל הנוגע לגישות לנכים) אינם לגיטימיים כאשר מדובר במוסד ציבורי שנועד להעניק שרות לאזרחים בתמורה למסים שהם משלמים.
בהיבט הכספי אני חושב ששיטת הכספים הייחודיים פסולה מעיקרה. אלו הם כספי ציבור של כלל משלמי המסים ויש להקציבם באופן מסודר ובשקיפות מלאה דרך תקציבי משרדי הממשלה השונים. על מנת שיהיה ברור, אני נגד מימון תחומים שחשובים לי (כגון חינוך, רווחה ואיכות הסביבה) דרך כספים ייחודים ובעד לממנם מכספי ציבור רק אם תהיה הסכמה לגביהם. איני חושב שכל המימון חייב לבוא מגופים ממשלתיים ופעמים רבות ניתן לאזן בין מימון פרטי וציבורי.
בהיבט הערכי אני סבור שבכל הנוגע לתהליכים כגון התהליך המדיני, רפורמות בחינוך ובשוק ההון, שינויים במערכות החינוך, הרווחה ואיכות הסביבה על נבחרי הציבור להסביר ולנמק את עמדתם ואיני מקבל את ה"עמימות" שבה חלקם פונים לציבור. את הדברים צריך לומר, ככל האפשר ולמרות אי הנעימות לעיתים, בצורה ברורה. "עמימות" נבחרי הציבור מסמלת בעיני את זלזולם בקהל הבוחרים שלהם ובציבור כולו. את נזקי "עמימות" זו ניתן לראות במסגרת פרשיות כגון השימוש באסבסט, צלילות חיל הים בנחל הקישון ובימינו חוסר הבהירות בכל הנוגע לקרינה הסלולרית וכמובן בכל הנוגע לעתיד התהליך המדיני.
בתחומים אלו ובאחרים, על הבוחר לבחון כיצד פועלים נציגיו ולבחון האם הם ראויים לאמון שניתן להם. במידה ולא, אפשר לחפש אחרים שייצגו את אותן עמדות ויפעלו בדרך טובה.
אם כל אחד יקבל את השחיתות לצורך מטרותיו אזי הסך הכולל יהיה, כפי שהמצב כיום, קבלת רמת שחיתות מוגזמת כחלק מהחיים הציבוריים.
אני חושב שבמקום לקטר, עדיף לנסות ולשפר. זה לא בהכרח יהיה קל, אבל זה אפשרי ותלוי בין היתר בכך שנבין ונפנים שנבחרי הציבור תלויים, תיאורטית ומעשית, באמון הבוחר.
אם לא נצביע עבורם, הם פשוט לא יוכלו לקבוע את עתידנו בתחומים השונים ואולי נשפר במעט את הזירה הציבורית ואת פרצופה של המדינה (לכל מי שמכיר את השיר).
המפתח, כלומר חופש הבחירה והאחריות הנלווית לו, בידיים שלנו ואפשר לסגור את הדלת ולא לתת לשחיתות להיכנס ולהרוס כל חלקה טובה ויש הרבה, עדיין.
אפשר גם אחרת, אם באמת רוצים.
תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים.
לתגובות: asaf.zilberberg@gmail.com
תודה על תשומת הלב.
שמי אסף. נולדתי בשנת 1976, תואר ראשון במדעי החברה ואחרי טיול ארוך בהודו ונפאל. המאמרים שאני מפרסם במסגרת זו נועדו לקדם שיפורים חברתיים במגוון נושאים, החל מרמת הפרט ועד למישור הציבורי.
